ההכנה
בקטע הזה אני מבקש מהקהל מתנדב — מישהו שמאמין שיש לו כוח-על סודי. הבדיחה, כמובן, היא שכולם חושבים שיש להם. הקסם הוא שאני כבר יודע מה הם יגידו לפני שהם יגידו.
הפסיכולוגיה
העבודה האמיתית פה היא לא החשיפה. היא המסגור. כשאני מבקש כוח-על, נתתי למתנדב רשות להיות מגוחך. הרשות הזו היא מה שגורם לחדר לצחוק — וצחוק הוא הכיסוי המושלם לשיטה. בזמן שהקהל עסוק בצחוק על הרעיון, אני עסוק באיסוף המידע שאני צריך.
זה העיקרון המרכזי של מנטליזם כקומדיה: הבדיחה לא מסיחה את הדעת מהקסם — הבדיחה היא השיטה. כל צחוק קונה שניה של הסחת דעת.
למה זה נוחת
הקטע עובד כי הוא מחמיא למתנדב ולקהל בו זמנית. המתנדב נהפך לגיבור. הקהל נהפך שותף לבדיחה. והחשיפה — כשהיא מגיעה — מרגישה מוצדקת, כי כולם השקיעו בסיפור יחד.
זה ההבדל בין קסם לבין הופעה. קסם שואל 'איך הוא עשה את זה?' הופעה שואלת 'איך הוא גרם לי להרגיש את זה?'